בדקנו שני תיקי השקעות אמיתיים בשוק תנודתי, האחד נחשף באופן ישיר למניות והשני דרך פיקדון מובנה. המספרים מדברים בעד עצמם – וגם הפסיכולוגיה.
לאחר שהבנו כיצד עובדים מוצרים מובנים, ננסה לרדת מהתיאוריה לפרקטיקה ולהבין מדוע הוא כל כך משתלם, מהם היתרונות המרכזיים שלו, ואיך הוא ביחס לאפיקי השקעה אחרים. בפרק הזה נבחן אותו ביחס להשקעה במניות, ובפרקים הבאים – מול אג”ח ומול השקעות אלטרנטיביות.
היתרונות המרכזיים של מוצר מובנה לעומת שוק המניות
הדרך הקלאסית להיחשף בתיק ההשקעות שלנו לביצועיה של חברה מסחרית, היא ברכישת המניה שלה באופן ישיר. במקרה כזה נראה (על הנייר, עד שנחליט לממש) רווחים כשהמניה עולה והפסדים כשהיא מאבדת גובה.
הבעיה היא שלרוב האנשים אין יכולת, ידע או זמן לערוך את הבדיקות הנדרשות, וגם אין עצבי ברזל (או אפשרות כלכלית) כדי לא לברוח מהמניה, כל עוד הסיפור שלה ממשיך “לעשות שכל”, כשהיא נעה כלפי מטה. כך קורה שרבים מאיתנו מממשים הפסדים.
רכישת איגרת חוב של החברה, עליה נרחיב בפרק הבא, מבטיחה לנו, כל עוד החברה שורדת, את תשלום הריבית. אלא שהריבית הזו תהיה לרוב, ובפרט בחברות הגדולות והחזקות, לא אטרקטיבית במיוחד.
סטרקצ’ר הוא הדרך השלישית, ההיברידית, המשלבת בין שני העולמות: מצד אחד, הוא מספק הגנות ומייצר ודאות מבחינת הריבית ומשך תקופת ההשקעה – אין הפתעות, והפתעות זה משהו שמשקיעים מאוד לא אוהבים; מצד שני, כדי לקבל ריבית עודפת, הפיקדון מאפשר חשיפה מגודרת לשוק ההון.
זה לא שהסיכון במוצר הזה אפסי, אבל הוא מופחת לאין שיעור ביחס לרכישת מניות – ועם אפשרות, אומנם מגודרת אך גם מדויקת, להגיע לתשואה מצוינת בעזרת המניות. באופן הזה נוכל לישון טוב בלילה, לגלות סבלנות ולהימנע מטעויות שמשקיעים רבים עושים בשוק ההון בעקבות לחץ פסיכולוגי. ובמיוחד נכון הדבר בסביבת הריבית הגבוהה, המשנה את כללי המשחק.
כעת, נוכל ליטול הרבה פחות סיכונים, עם הרבה יותר התאמה אישית ומקום ליצירתיות, תמורת רווח די דומה לזה שהיינו שמחים לקבל בחשיפה הישירה שלנו.
ניקח דוגמה מספרית של סל מניות בשווי 100 דולר, לשם הפשטות. תשואה של 12%, שתחזיר אלינו 112 דולר, היא בהחלט משהו שנשמח לקבל. בסטרקצ’ר נשלם מחיר מסוים בתשואה – נניח, הגבלה שלה ל-10% – אבל עם הגנה של ירידה עד כדי 50%.
זה אומר שבתשואה שקיווינו לקבל נסתפק ב-110 דולר. מנגד, בהתרסקות של עד 50%, במקום להישאר עם 50 דולר, נישאר עם ה-100 שהשקענו מלכתחילה. אפשר להסתכל על זה גם הפוך: במצב הרגיל, כדי להחזיר ירידה של 55%, נידרש לרווח של 223% כדי להפוך את 45 השקלים שלנו במחזרה ל-100.
עם הגנה של 50%, לעומת זאת, מספיק שנעלה מ-45 ל-50 כדי לקבל את הקרן במלואה. ועומדת לרשותנו כל תקופת ההשקעה כדי להגיע לשם (כיוון שהשינוי במניה נמדד רק בתום התקופה).
אין ספק שהפיקדון המובנה מייצר לנו כרית ביטחון לשוק בירידה או בסטגנציה. אבל גם לשוק בעליות, כשהרווחים הגדולים כבר מומשו ויחס ה-Risk/Reward כבר לא ממש לטובתנו, הוא מציע אפשרויות נוחות לתשואה שהגנה בצידה.
מלבד זאת, סטרקצ’רים הם עולם ומלואו, עם מגוון עצום של וריאציות על אותו נכס בסיס ועם יכולת התאמה אישית (customized) מקסימלית. מתברר שיש הרבה יותר מדרך אחת להשקיע במוצר – מבחינת הזמנים, אהבת הסיכון, היקף ההגנה, התזרים ועוד. לרוב המשקיעים, אין תחליף ליצירת הוודאות הזאת. זה מה שהופך את שוק ההון מסוג של קזינו מבחינתם למשהו שאפשר לחיות איתו בשלווה.
והנה עוד כמה הבדלים בין סטרקצ'ר למניות שכדאי להכיר:
גיוון ופשטות: בקנייה ישירה, כדי ליצור סל של נניח חמש מניות, נידרש לבצע חמש קניות בנפרד, על כל המשתמע מכך מבחינת אנליזות וביורוקרטיות. בסטרקצ’ר, לעומת זאת, נרכוש אריזה אחת כשהחמש, אולי מסגמנטים שונים, כבר בפנים. אם נרכוש שני סלים בדרך הזאת, נקבל בתוכם עשר מניות. מכאן נמשיך עם אסטרטגיות השקעה שונות, למשל: הצמדה לטובה או לחלשה מבין המניות.
תנודתיות: מנגנוני ההגנה בסטרקצ’ר, למשל: היכולת לבחון את התוצאה בתום תקופת ההשקעה מתוך סל מניות, מצמצמים את הסיכון ואת חוסר הוודאות. למשקיעים יש הבנה ברורה יותר של הפוטנציאל על סמך ביצועי הנכס. במצב כזה, קל הרבה יותר לקבל החלטות.
תחכום: הסטרקצ’ר משפר למשקיעים רבים את התפיסה העצמית ומפלס להם דרך חכמה לעשות דברים. גם הלא מנוסים שבהם הופכים בעזרתו למשקיעים נבונים ויכולים להיחשף לנכסים שכלל לא היו ערים להם.
שליטה בסיכון: בפיקדון מובנה יש לנו יכולת התאמה אישית של מוצרים מובנים, בהתאם למשל לסבלנות הסיכון האישית. יש בכך תרומה משמעותית להפחתת החרדה.
שקט נפשי: ההגנה על ההון היא מה שעושה את ההבדל בשנים משבריות דוגמת 2022. הגנה של 50% לשנתיים מייצרת תחושת ביטחון רבה במקרה של קריסה נקודתית במניה. ההגנה הזאת מונעת, ולו רק מבחינה פסיכולוגית, תקלות דוגמת מכירת בזק בהפסדים.
הימנעות מחרטה: אם כבר הזכרנו את המרכיב הפסיכולוגי, החזק כל כך בכלכלה ובהשקעות, תופעת החרטה היא אלמנט משמעותי בשווקים הפכפכים. הגנה של שנתיים, כמו זו שקיימת בסטרקצ’ר, נותנת אוויר לנשימה. אין צורך להיכנס “בסוף החגיגה”, כלומר אחרי הרווחים והמימושים, או לברוח במצב של פאניקה נקודתית. ובסוף, לא צריך להיות גאון כדי להרוויח. זה יותר עניין מנטלי. עניין של להציג יעדים ושאיפות, ולממש.
וכדי שלא נדבר באוויר, קבלו דוגמה יפה להמחשה:
2022 הייתה שנה משברית בשוק ההון. מדד נאסד”ק, שעמד בראשיתה על 16,320 נקודות, הגיע ב-6.12 ל-10,939 בלבד – ירידה של 32%, ואף של 60% ויותר בחלק מהמניות. נבדוק מה קרה עם מוצר מובנה שהונפק באותה השנה.
המודל היה הגנה מפני ירידות של עד 50%, כשדי במניה אחת שתעמוד בתנאי כדי להגן על הסטרקצ’ר כולו. המוצר נקבע לשנתיים עם ריבית דו-ספרתית וקופון מובטח. עכשיו שימו לב: בשיא הירידות, ארבע המניות שהוכנסו לתיק – ואנחנו מדברים על מניות של חברות ענק – איבדו עשרות אחוזים. משקיע רגיל היה נאלץ לישון עם הירידות הללו ולתקן לאחריהן במאות אחוזים כלפי מעלה, או לברוח מיד. אבל מה עם המשקיע שלנו?
בזכות מנגנוני ההגנה – הגנה של מניה אחת על כלל התיק, ובעיקר, שנתיים שלמות כדי לתקן ולהדביק את היעד – מדד הלחץ פחת משמעותית. בסופו של דבר, המוצר הסתיים בהצלחה עם רווח דו-ספרתי. הרווח הזה, חשוב להבהיר, נובע מהריבית שסוכמה מלכתחילה, ולא תלוי ברווחי המניות – כל עוד הן בטווח ההגנה (כלומר, לא יורדות מעבר ל-50% בתום התקופה).
אז נכון שבדיעבד גם משקיע רגיל, אילו המתין עוד, היה עשוי לצאת ברווח מסוים. השאלה היא אם מבחינה מנטלית, המשקיע הממוצע מסוגל לעמוד בתנודתיות שכזאת. הוודאות הרבה באשר לריבית הקבועה, בצד היכולת לנהל סיכונים באופן מחושב – אלו הם המפתחות להימנעות מטעויות שרובן קשורות במשקיע, ולא בהשקעה עצמה. ובדיוק את זה מעניק לנו הפיקדון המובנה.
