יותר מותאם, יותר נגיש והרבה יותר גמיש: הפיקדון המובנה לוקח אלמנטים משוק איגרות החוב ומוסיף עליהם רכיב נגזרים מעולם המניות או המדדים. התוצאה לפניכם
בפרק הקודם בסדרה שלנו עמדנו על יתרונות הפיקדון המובנה ביחס להשקעה ישירה במניות. אבל מה לגבי איגרות חוב, שנחשבות מסוכנות פחות מהן? לכך מוקדש הפרק הזה. אחריו – ספוילר – נשווה את הסטרקצ’ר להשקעות אלטרנטיביות, ואז נערוך היכרות עם אסטרטגיות השקעה.
תחילה, תזכורת קצרה:
איגרות חוב הן מעמודי התווך של עולם ההשקעות. כניירות ערך עם הכנסה קבועה, הן מייצגות הלוואה שהעניק המשקיע ללווה תאגידי או ממשלתי. אג”ח, שם נרדף ליציבות ולחיזוי, מציע תשלומי ריבית קבועים על פני תקופה מוגדרת ומשולב כמעט תמיד בתיקי ההשקעות. חשוב עם זאת לזכור שגם אג”ח הוא נכס בעל היצע וביקוש בשוק. ככזה, גם בו אפשר לספוג הפסדי הון, ולא רק אם מממשים את הנייר טרם זמנו. ב-2022, למשל, אג”ח ממשלת ישראל לטווח ארוך איבד שיעור דו-ספרתי מערכו. כמו כן, לצד המחיר המשתנה, קיים סיכון שהחברה נוטלת החוב לא תעמוד בו. יש גם שוני בבטוחות בין סדרות שונות של אג”ח, מה שבא לידי ביטוי בפערי ריביות אף בין סדרות שונות של אותה החברה.
על מהות ה-Structure הרחבנו בפתח הסדרה. למעשה, זהו מוצר פיננסי המשלב אלמנטים של אג”ח עם מוצרי השקעה נוספים – בדרך כלל נגזרים של מניות, מדדים או מכשירים פיננסיים אחרים. ההיתוך הזה מייצר כלי השקעה הניתן להתאמה אישית ויכול לספק מענה למגוון רחב של צרכים ושל מצבי שוק שונים. בזכות הגמישות, החשיפה והמנגנונים הייחודיים, בסטרקצ’ר ניתן להשיג רווחים נאים תוך שמירה על רמה מסוימת של הגנה מפני הפסדים.
וכעת להשוואה שלנו:
הן ב-Structure והן באג”ח קונצרני (שמנפיקה חברה מסחרית) אנחנו יודעים לאן נכנסנו, מהי הריבית המוסכמת, מהו הקופון (תשלום במרווחי זמן קבועים) ומה צפויה להיות התשואה לאורך זמן. אבל באג”ח, אם החברה נקלעת לקושי תזרימי או אחר, היא יכולה לשנות את כללי המשחק, בעיקר סביב ההחזרים. גם כושר האשראי של החברה, שהוא מטיבו נתון לשינויים, קריטי לאיגרת החוב שלה. לא כך בסטרקצ’ר, המונפק על ידי בנק יציב וחזק.
ההבדל בין המוצרים הוא בראש ובראשונה בתשואה הפוטנציאלית – הגבוהה יותר בפיקדונות המובנים בזכות הזיקה לביצועי נכסי הבסיס (מניות, מדדים). מבחינת הדאונסייד, מוצרים מובנים רבים מאופיינים בתכונות של הגנת הון – גם אם נכס הבסיס מתפקד בצורה גרועה, המשקיעים יכולים עדיין לקבל בחזרה חלק, ולפעמים את כול השקעתם הראשונית. באג”ח, לכאורה, המצב דומה, אך זאת בתנאי שהחברה נותרת סולבנטית. אם היא חדלת פירעון, אין לה יכולת לסלק את החוב. בסטרקצ’ר, לעומתה, מי שמבטח אותנו, מגדר אותנו ומנפיק לנו את הפיקדון הוא הבנק. והוא מציע מגוון אפשרויות בהתאם לצורך הפרסונלי ופרופיל הסיכון המועדף.
עוד הבדל הוא בהשפעת הריבית: בסביבת ריבית גבוהה, השקעות מסורתיות בריבית קבועה כמו אג”ח עלולות לאבד מערכן, כאשר התשואות שלהן הופכות לאטרקטיביות פחות ביחס להנפקות חדשות. מוצרים מובנים, לעומת זאת, ניתן לעצב כך שיספקו הגנה מסוימת מפני האפקט הזה באמצעות הרכיבים הנגזרים, המציעים רמת הגנה על הון או תשואה מינימלית מובטחת.
גם בנזילות טמון הבדל חשוב: לא פעם, איגרות חוב של חברות הן פחות נזילות מהמניות שלהן. גם לא כל חברה גדולה מנפיקה אג”ח, ובפרט בסקטור הטכנולוגיה שבו יש נטייה לצבור מזומנים. הדבר מקטין את הגיוון ומפחית את הריבית המוצעת – ומכאן את התשואה. בנוסף, רכישת אג”ח בחו”ל נחשבת מורכבת, ולרוב החשיפה מתבצעת דרך תעודת סל. סטרקצ’ר, לעומת זאת, הוא מוצר מגוון מאוד, מאפשר ריבית גבוהה יותר ועל פי רוב גם נזיל. כמוצר הנסחר מול בנק, הוא איננו תלוי היצע וביקוש. אבל צריך לקחת בחשבון שלמרות הנזילות (בדרך כלל אפילו יומית), המתאפשרת באמצעות מכירה שלו בחזרה לבנק, המוצר הזה, בהיותו פיקדון, מכוון ביתרונותיו המרכזיים לתום התקופה.
כל משקיע ותיאבון הסיכון שלו
איגרת חוב, יש לזכור, עשויה להיות וולטילית (תנודתית) כמו מניה. הסחירות הגבוהה עלולה להביא להפסדי הון בתקופות לא טובות. בסטרקצ’ר, גם אם נראה מינוס בשערוך, מאחר שמדובר בנכס שנועד להחזקה עד לפדיון – נוכל להימנע מטעויות של מימוש במצבי לחץ או החלטות לא רציונליות הודות למנגנוני ההגנה החזקים ותנאי הוודאות. גם בירידת מדד, למשל, הקרן שלנו מוגנת עד לרמות שקבענו מראש. כמובן, במצב של עליית מדד על פני השנתיים, נוכל להגיע לשיעורי תשואה יפים.
נזכיר גם את עניין הפרסונליזציה: המוצרים המובנים ניתנים להתאמה לתיאבון הסיכון ולמצב השוק. חוויית השקעה גמישה ומותאמת אישית היא עניין שנדיר למצוא באג”ח, שם בדרך כלל נמצא מספר מצומצם של אפשרויות (זמן לפדיון, קופון וכדומה). מה גם שהשקעה באג”ח ישיר, בעיקר כזה שמציע ריביות אטרקטיביות, מצריכה על פי רוב אנליזה ובדיקה מעמיקה של ההתניות ועוד.
חשוב גם להבין שלרוב המשקיעים, רכישת אג”ח בעת ההנפקה היא עניין מאתגר למדי. זאת משום שהרוב שמור למשקיעים כשירים ומוסדיים ודרך רישום מקדים, שאינו פשוט כלל לביצוע ומצריך זמן ומאמץ (ורכישה מאוחרת כבר תהיה תמורת ריבית נמוכה יותר). ברכישת אג”ח חו”ל, שבדרך כלל נחשב אטרקטיבי יותר בשל ההיצע שמגדיל את התחרות, המהלך מסובך עוד יותר (ורכישה דרך תעודת סל מעבירה את התשואות ישירות לקרן, ללא תזרים שוטף לחשבון). מההיבט הזה, הסטרקצ’ר, מוצר זמין ונגיש מיד עם הנפקתו, הוא סיפור אחר לגמרי.
ועוד נקודה חשובה: מוצר מובנה מאפשר לנו לייצר אסטרטגיות השקעה מגוונות על מניות טכנולוגיה, כלומר: לממש את הפוטנציאל בריבית גבוהה יותר לצד הגנות חזקות, צמצום התנודתיות, קבלת תזרים שוטף ועוד. זאת בעוד שבחשיפה למניות הללו דרך אג”ח, הריביות אינן אטרקטיביות כלל (ניתן להיחשף גם דרך אופציות, אך הדבר מצריך ידע רב וניסיון).
דוגמה להמחשה: הקופון השנתי עבור אג”ח של חברת אפל, בהחזקה לפדיון ב-2025, מייצר ריבית של 1.125% לשנה. במקרה של אמזון, בהחזקה עד 2057 (כן כן, 57′), נקבל ריבית שנתית של 4.25%. מנגד, אם ניקח את שתי המניות דרך סטרקצ’ר לשנתיים, עם הגנה חזקה על הקרן – הגנה מלאה עד ירידה של 50% במחיר המניה, נוכל לקבל ריבית דולרית שנתית של 6% בחלוקה רבעונית (כדי להוון את התשואה במקרה של אמזון, שמוחזקת ל-20 שנה יותר, יש להכפיל פי 3.8 לשנה).
בשורה התחתונה, הבחירה בין איגרת חוב לבין פיקדון מובנה תלויה ביעדים הפיננסיים שמציב לעצמו כל משקיע, בסבלנות שלו, בסובלנות הסיכון שלו ובתחזיות השוק. המוצרים המובנים מספקים גישה מותאמת אישית המשלבת ביטחון עם הזדמנות לתשואות גבוהות יותר. דרך בחינת האפשרויות ופנייה לייעוץ מקצועי, משקיעים יכולים לנווט במבוך הזה באופן מדויק ועם הרבה שקט נפשי.
